שחרור מדיכאון כרוני שלא באמצעות תרופות?

ריקנות
ריקנות?

אחד המאפיינים הבולטים בהתנהגותם של הסובלים מדיכאון הוא ההתכנסות בתוך עצמם, בתוך עולמם הפנימי. בעיניהם, זו בחירה מצוינת לחיים, שכן כל צורך בהתמודדות עם העולם החיצון הקרוב או הרחוק הנתפס בעיניהם כאכזרי – נמנעת אז מהם; מצב התכנסות פנימית כזה תורם להם להגברת תחושת הגנה.
פריצת המעגל המחשבתי והתחושתי המקובלת היום ע"י אנשי מקצוע למצבי דיכאון – נעשית הרבה פעמים בעזרת תרופות בלבד. אלה, אכן מביאים שינוי בהרגשתו של האדם הדיכאוני, כאשר הן מצטברות לסף הנדרש כדי להביא לשינוי החומרים המופרשים במוחו של האדם המאפיינים את המצב, אבל השינוי במצב רוחו של האדם הסובל המושג באמצעי זה אינו מאפשר שינוי לטווח ארוך.
זהו טיפול בסימפטום בלבד ולא בסיבה הספציפית להופעת הדיכאון. הוא מאפשר למעשה את חזרת המצב, כל אימת שהתנאים שהביאו אותו ישובו. כללית, ניתן לומר שלכל אדם תפיסת מציאות המושפעת מהתכונות המולדות שלו, מההתנסויות שלו בחייו, המודעות ושאינן מודעות לו. תפיסה זו החוזרת על עצמה יוצרת סינפסות במוחו כמו כל פעולה או רגש החוזרים על עצמם והיא זו שמביאה את האדם למצב נפשיים כאלה או אחרים, כולל מצבי דיכאון.
הסתכלות כזו על הסיבות לדיכאון מובילה לאפשרות לשחרור ממנו בעזרת שינוי תפיסת המציאות של האדם. דוגמא קלה להמחשה לכך נמצאת במשל של בעל הסולם הרב יהודה אשלג, על התולעת והצנון. כפי שמוזכר שם, תפיסת המציאות של תולעת במקום כזה היא שהעולם לבן וקשה – על פי הטקסטורה שהיא חווה. בני אדם, בעלי חיים נוספים, טבע ונוף אינם נכללים בעולמה כלל, כמובן.
לכן, רק כשתוציא את ראשה מהצנון, תוכל להגדיל את תפיסת המציאות שלה.
מכאן, שהרחבת תפיסת המציאות של האדם הדיכאוני היא שיכולה לסייע לו להשתחרר ממצבו. ניתן לעשות זאת ע"י הימצאותו בסביבה של אנשים תומכים, מגנים ואוהבים, סביבה המאפשרת לו לחוש ביטחון בדרך אחרת מזו שהכיר. חזרה על פעולה זו של הימצאות בסביבה מגנה ותומכת במשך 60 יום – כפי שנמצא במחקרים, תיצור במוחו זיכרון סינפטי שיאפשר פעולה אוטומטית של בחירה בשהייה בסביבה תומכת ואוהבת בכל פעם שיחוש צורך בהגנה. בכך יוכל להשתחרר מנטייתו לדיכאון, לטווח רחוק – בניגוד לשימוש בתרופות המהוות ריפוי סימפטומטי בלבד.