מה זאת אהבה?

"את אוהבת אותי?" שאל אותי באחד הימים בעלי. "כן" עניתי בעיניים משתאות. השאלה לא הייתה ברורה לי שכן אני נוהגת להצהיר בפניו (ושלא בפניו) על אהבתי השכם וערב. אם כך, לא הבנתי מאיפה צצה השאלה הזו לפתע. השאלה שבאה אח"כ הותירה אותי עם סימני שאלה אפילו יותר גדולים…

"למה?" הוא המשיך. "למה מה?" עניתי. "למה את אוהבת אותי?". כמובן שבאותו רגע מניתי את כל הדברים הנפלאים בו אבל השאלה הזו המשיכה להדהד בי. למה? למה אנחנו אוהבים? מה זו בעצם אהבה? האם זה משהו שאנחנו שולטים בו או שאולי הוא שולט בנו? הרי כשאנחנו מתאהבים במישהו זה בדרך כלל איזו תחושה פיזית ראשונית (או כמו שאימי המורה מסבירה לי תמיד – זה הכל כימיה, אלקטרונים, פרוטונים…).

אני אוהב אותך בגלל שאני אוהב אותי

אחרי שתחושות ההתאהבות נרגעות וכל הפרפרים בבטן שוכבים לישון, אנחנו מתחילים לספוג תחושות ורגשות מול האדם שעומד מולנו והשאלה הזו – "למה?" פתאום עוררה בי תהיות. 

כששואלים אנשים מה זאת אהבה אז בדרך כלל אנשים עונים שזה רגש כלפי מישהו אחר. הסברה המיידית היא שכשאוהבים מישהו זה בגלל המראה שלו, תכונות האופי שלו, ההתנהגות שלו. השאלה הגדולה שניקרה בראשי היא האם אני אוהבת מישהו בגלל מי שהוא או בגלל התחושות שהוא מעורר בי. האם האהבה שאמורה להיות כביכול אלטרואיסטית היא בעצם הדבר הכי אגואיסטי שיש. זה נכון שכשאנחנו אוהבים מישהו אז אנחנו מוכנים לעשות עבורו אבל האם אנחנו עושים את זה בשבילו או בשביל התחושה שזה גורם לנו.

כשאני אוהבת מישהו אז אני אוהבת את הרגש שזה מעורר בי כמו שכשאני שונאת מישהו אני בעצם שונאת את התחושה שאותו אדם מעורר אצלי. אנשים הם כמו מראות עבורנו. התחושה שלי כלפי אותו אדם משתקפת באדם מולי. אז בעצם, בסופו של יום, כל קשר שיש לי עם מישהו מתבסס על מה אני מקבלת מאותו אדם. גם אם הקשר הוא חיובי, נעים ואוהב, בבסיס שלו הוא אגואיסטי כיוון שאני מקבלת טובת הנאה מהקשר הזה אחרת לא הייתי מממשת אותו.

המסקנה שהגעתי אליה היא שהתשובה ל-"למה את אוהבת אותי" היא בעצם כי אני אוהבת את עצמי. אז תאהבו את עצמכם, תאהבו את האחרים (וגם את המעצבנים שביניהם) כי זה הכל בנו.