טיפול בדיכאון

השאלה המרכזית המתעוררת אצל אדם הנופל לדיכאון היא האם יש מטרה לחיים הללו והתחושה שאין יד מכוונת בעולם. האדם החילוני למד לחיות עם עולם ללא תכלית. לפעמים מתעוררת בו הרגשה שיש מסר, אך לרוב לא. מדוע זה כך? משום שמול כל אידאל חיובי הקיים בעולמנו ניצב מבול של צרות. אנחנו יכולים לתאר מה זו אהבה, אבל כנגד המושג הנעים הזה ניצבים גלים עצומים של שנאה. רגשות של אמפתיה והתחשבות בזולת טובעים תחת העומס הנהנתני שרומסים את האדם בחברה המודרנית. 

"האם יש מטרה לחיים הללו?"

הדיכאון ההולך ומתפשט בחברה המערבית הופך להיות מחלה מוכרת והיד קצרה מלהושיע. זוכרת אגדת ילדים מלפני שנים רבות בה סיפרו על נסיך מפונק ומדוכא שעל מנת להצילו הביאו מומחים מכל העולם, ושום דבר לא עזר. מתנות, ליצנים, כלום. יום אחד, הגיע איכר עני ולקח אותו איתו אל הכפר. הנסיך קם לפנות בוקר כמו כולם, אכל במשורה, הזיע עבור הלחם שאכל והיה מאושר. הסיפור מוביל את הילד למוסר השכל אחד, שפע שווה דיכאון, עבודה שווה אושר. התרופה הפנימית יותר, שהייתה חבויה בסיפור הזה, היא חיבור. 

נכון שחברה ריקה מתוכן לא יכולה להוציא את האדם מדיכאון, אבל עבודה ללא חברה גם היא לא תחלץ אותו ממצבו הנפשי. החוכמה היא לשלב בין שני העולמות הללו, חברה ועבודה. בעצם יותר נכון להגדיר את זה כחברה ותכלית, כי מספקים לו את הכיוון אליו עליו לשאוף ואת החברה כאמצעי להשגת המטרה. אם נבין שמדובר כאן ממש בנוסחה לטיפול בדיכאון, נוכל להחליף את שלל הכדורים נוגדי הדיכאון המציפה את השוק בפתרון נכון יותר שיחזיר את החברה לתפקוד ראוי ויפה שעה אחת קודם. כדאי להכניס את הנוסחה הזו למערכת החינוך שלנו כערך עליון, דבר שיכשיר אותנו להיות אנשים מאושרים יותר וירחיק את פח הדיכאון מהעתיד שלנו. מערכת חינוך שתעסוק ביצירת תכלית ובבניית חברה שעובדת ביחד כדי להשיג את התכלית הזו תביא אותנו לעתיד טוב יותר.