בית המקדש השלישי

באמצע הקיץ חלה תקופת ימי בין המצרים. לא הרבה ישראלים חילונים מודעים לכך, אולי בגלל שזו תקופת החופש הגדול ולא למדנו על כך בבית הספר. ימים אלה מציינים את ימי הצרה והמצוקה הקשורים לחורבן בית המקדש הראשון והשני, וחלים בהם מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שקרבים לתשעה באב, המציין את יום חורבן בתי המקדש הראשון והשני. חורבן שני בתי המקדש מסמל את ההידרדרות הרוחנית והמוסרית של עם ישראל, ונדמה לי שההידרדרות הזו של האנושות כולה ממשיכה ללא לאות.

כילדה בביקורים בירושלים שכל כך אהבתי, היינו מטיילים בשכונות העיר הקסומות, סופגים את האווירה המיוחדת שיש רק בירושלים ואין בשום מקום אחר בעולם. כל משפחתה של אמי חייתה במשכנות שאננים יותר מעשרה דורות, ואולי זו הסיבה שכך הרגשתי וכך אני חשה עד היום.

וכמו הילדה שהייתי לפני שנים רבות, גם היום אני מנסה לדמיין את בית המקדש העצום, שנותרה ממנו חומה יחידה עם לבנים גדולות. בית מקדש עם כוהנים, עליות לרגל, טקסים שונים ומשונים שעדיין מצוינים בספרי הסידור שלנו, אבל את רובם לא ניתן לבצע עד שיקום בית המקדש השלישי. אבל מחשבותיי נתפסות בעיקר על היהודים שחיו בזמן בתי המקדש. אנשים שחיו על ערכים נעלים ועל אהבת אמת.

אומרים שיהיה ניתן לבנות את בית המקדש השלישי רק כאשר העם ישיג מידה מסוימת של אהבה, יושר ומוסר, כאשר אנשים יהיו טובים ונדיבים זה לזה. משהו שלא בדיוק מתקיים בימינו. מנסה לדמיין איך זה לחיות בעולם שבו כולם מנסים לתמוך בכולם ולעזור לכולם. עולם שבו אנחנו לא מנסים להרוויח על חשבון האחר, אלא עוזרים לאחר שיהיה לו טוב ולא יחסר לו דבר בגשמיות ובנפש. עולם שבו מתקיימים בשוויון, בערבות הדדית. עולם שבו אנשים מתווכחים על מי ייתן למי, ולא נלחמים על מי ייקח ממי. בקיצור, עולם אדיאלי, גן עדן של אהבה.

אומרים שכאשר יגיע המשיח בית המקדש השלישי ייבנה. ולפני כן עלינו לחזור לשורשים שלנו ולפזר את הבשורה של "ואהבת לרעך כמוך". דבר הנראה כל כך רחוק מהמציאות, כל כך תמים ולא אפשרי, שגורם לרוב האנשים לגחך, להרים גבה ולשתות עוד כוס יין אדום כדי לשכוח מאין באנו ולאן אנו הולכים. אבל הילדה שבי לא נותנת לי מנוח וכנראה שלנצח לא תידום, אלא תמשיך לחכות לנס שנקרא אהבה, שיתופיות וערבות הדדית בין כולנו, כך שכאשר חג האהבה, ט"ו באב יגיע, באמת נחגוג אותו ונחיה על פיו.